במרבית המכונים, כאשר מבצעים בדיקת מאמץ, נהוג לקבוע מראש מתי הוא ייפסק. בדרך כלל מדובר בדופק של 80%­–90% מהדופק החזוי המרבי אשר נקבע לנבדק על פי גילו – וזאת בשל חשש מהיווצרות בעיה קרדיאלית.
ואולם, בבדיקות אלה, מסבירה ד"ר פילץ-בורשטיין, קיים חשש שלא תאותר בעיה קיימת, ולכן בבדיקות המבוצעות בוינגייט מביאים את הנבדק עד למקסימום, וכך, אם קיימת בעיה, סביר כי היא תאותר. זאת, כמובן, למעט אותם מקרים שבהם קיימת סיבה רפואית לעצור את הנבדק לפני כן.

מדדים לזיהוי מידת המאמץ
המדד הזמין ביותר והפשוט ביותר לבדיקת מאמץ גופני הוא כמובן הדופק של המתאמן. ספורטאי המצויד ברצועה ובשעון דופק, יודע בזמן אמיתי בדיוק באיזו תדירות דופק הוא נמצא, ויכול לאמוד את עוצמת המאמץ שלו; אצל אדם בריא הדופק מגיב תמיד בצורה ליניארית לעוצמת המאמץ.

בדיקת סף חומצת חלב ­–­ כיצד היא משקפת את מידת המאמץ?
בבדיקה זו נלקחת דגימת דם מהאצבע – דגימה אחת בכל כמה דקות, בסיומו של כל שלב במאמץ – ונמדד ריכוז חומצת החלב בדם. במקביל, הנבדק מחובר לאק"ג, ונבדקת המוליכות החשמלית של שריר הלב, כדי לעקוב אחר תגובת הלב לַמאמץ.
ריכוז חומצת החלב בדם הוא מדד למסלולים האנרגטיים שהספורטאי עובד בהם.
כאשר כל כמות החמצן שהשריר זקוק לה לעבודה מסוימת מסופקת לו על ידי מערכת הנשימה, הלב וכלי הדם ­– השריר מייצר אנרגיה בנתיב אירובי, כלומר הוא מייצר את האנרגיה שהוא זקוק לה בנוכחות חמצן, ולכן העבודה הנעשית נקראת עבודה אירובית. בשלב מסוים, כאשר יגביר המתאמן את עוצמת המאמץ, הוא יעבור למצב שבו הגוף יצטרך מקורות חמצן נוספים, ויפנה במסלול נוסף, שבו הוא מייצר אנרגיה שלא בנוכחות חמצן – זהו מסלול אנאירובי.
במסלול אנאירובי הגוף מייצר חומצת חלב בקצב מוגבר, ומאחר שהמערכת המפנה את חומצת החלב אינה מצליחה לפנות את כל הכמות הנוצרת, נראה עלייה בריכוז חומצת החלב בדם. באמצעות בדיקה זאת אפוא אנו מגדירים את הסף האנאירובי של הנבדק ויודעים להמליץ לו על טווח הדופק הרצוי ועל עוצמת המאמץ המומלצת לפיתוח הבסיס האירובי שלו.
ד"ר רותי פילץ-בורשטיין מנהלת המרכז לרפואת ספורט בוינגייט